סרבנות גט היא מצב בו בעל מסרב לגרש את אשתו כאשר היא תובעת גירושין, או כשאישה מסרבת לקבל גט מבעלה, כאשר הוא תובע גירושין.  

 

בישראל, נישואין וגירושין כדמו"י הינם בסמכות הבלעדית של בתי הדין הרבניים, שלהם מונופול מוחלט בעניינים אלו.

 

על פי ההלכה, גט הניתן לאישה חייב להינתן מתוך רצונו החופשי של הנותן. ישנה רשימה מצומצמת של מקרים בהם ניתן לכפות גט על הבעל כנגד רצונו.

במקרה והבעל "גירש" את אשתו מתוך כפייה, שאינה כלולה ברשימת העילות לכפיית הגט, הגט עלול להיחשב כ"גט מעושה"  ובמקרה זה הגט יהיה פסול.

במקרה והגט פסול, אזי אם אותה אישה נישאת לגבר אחר, או מביאה ילד/ים מגבר יהודי אחר, אזי הילד/ים הנולד/ים מקשר זה, הנו/ם ממזר/ים.

 

סרבני גט נוטים להציב תנאים קשים ולא מציאותיים כדי שייאותו לתת/לקבל גט. תנאים אלו נוגעים בדרך כלל לכספים, רכוש, משמורת הקטינים, מזונות, וכו', תנאים שהצד השני לא יכול למלא.

 

השלכה קשה נוספת לתופעת סרבנות הגט מצויה בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973, הקובע כי זמן פקיעת הנישואין מוגדר כגירושין, או מותו של אחד מבני הזוג. לפיכך, כאשר אחד הצדדים מסרב להתגרש, הנישואים טרם פקעו וחלוקת הרכוש בין הצדדים אינה מתבצעת.

 

במצב שכזה, יכול/ה בן/ת זוג למצוא עצמו/ה מחוץ לבית בחוסר כל וללא יכולת להתבסס במקום מגורים חלופי, כיוון שעדיין לא נותק הקשר הרכושי בין בני הזוג.

 

כיום – אף אחד מבני הזוג לא יכול לגרש את בן או בת הזוג בעל כורחו/ה. לרוב, גירושין חייבים להיעשות מתוך הסכמת הצדדים וגם כפייה מצד בית הדין בהתאם לעילות האפשריות, מטרתה ליצור "רצון" לגרש.

 

ההבדל בין גברים לנשים הוא דרמטי: במקרה בו אישה מסרבת לקבל גט מבעלה, הגבר יכול לקבל היתר נישואין לשאת אישה שנייה, במקרים מסוימים ותנאים מסוימים. כמו כן הגבר יכול להביא ילדים מאישה אחרת והילדים לא יחשבו ממזרים. לעומת זאת לאישה אין פיתרון למצב זה וכאמור, אם האישה תהרה מגבר אחר בהיותה נשואה, אזי במקרה כזה, הילד/ים ייחשב/ו ממזר/ים.

 

בעיית סרבנות גט הינה בעיה קשה.

 

לבעיה פתרונות שונים הן בתחום ההלכתי והן בתחום האזרחי.