משמורת ילדים והסדרי ראייה

משמורת ילדים והסדרי ראייה

משמורת ילדים עוסקת ביחסים המשפטיים והמעשיים שבין הורה לילדיו, כגון הזכות של ההורה לקבל החלטות עבור ילדו והחובה של ההורה לדאוג לצרכי ילדיו.

בישראל קיימת הבחנה בין "משמורת משפטית", לבין "משמורת פיזית".
 

משמורת משפטית


שנקראת גם "אפוטרופוסות" - כוללת את הזכות והחובה לדאוג לכל צרכיו של הקטין: צרכי בריאות, חינוך וכו'. על פי החוק, הוריו הביולוגיים של קטין, הינם האפוטרופסיים הטבעיים שלו. 
גם לאחר פירוד של ההורים, שני ההורים נשארים האפוטרופוסים לילדיהם הקטינים, ולשניהם מעמד שווה להחליט החלטות בנוגע לגידולו, חינוכו ועתידו של הילד, תוך שמירה ודאגה לצרכיו ולשלומו.
 

משמורת פיזית

  
שנקראת גם "חזקה" – מתייחסת למקום מגוריו ולסידור הלינה הקבוע של קטין. בעת פרידה של ההורים, בדרך כלל הורה אחד מקבל את החזקה על הקטין, שלרוב מוגדרת "משמורת" על הקטין וההורה השני מקבל הסדרי ראיה עם הקטין.
נושא משמורת הקטינים לעולם אינו סופי, ובכל עת ניתן לפתוח את הדיון מחדש, כאשר הנסיבות משתנות בצורה המצדיקה דיון מחודש בנושא.
 

למי הסמכות לדון בנושא משמורת הקטינים והסדרי הראיה?


הסמכות לדון בתביעת משמורת הקטינים נתונה הן לבית הדין הרבני והן לבית המשפט לענייני משפחה. 
השאלה היכן ידון התיק תלויה ב"מרוץ הסמכויות" – דהיינו הערכאה אליה תוגש התביעה מוקדם יותר, היא זו שתידון בתיק. 
אם מוגשת תביעת גירושין על ידי צד כלשהו לבית הדין הרבני, עוד קודם שהוגשה תביעת משמורת לבית המשפט לענייני משפחה, כי אז נושא משמורת הקטינים כרוך מטבעו ומטיבו – דהיינו, כרוך אוטומטית בתביעת הגירושין.
הדרך המקובלת והנוחה יותר היא, הגשת תביעת משמורת לבית המשפט לענייני משפחה, ללא קשר להגשת תביעת גירושין לבית הדין הרבני.
כאשר זוג נפרד ולא חי עוד יחד, יש צורך בהגשת בקשה למשמורת זמנית, בה יוכרע מי מבני הזוג יחזיק בקטינים, עד להכרעה במשמורתם הקבועה. 


במה יתחשבו הגורמים המשפטיים לפני ההחלטה בנוגע למשמורת הקטינים:

 

א. הסכם אליו הגיעו הצדדים.

הדרך הטובה והמומלצת ביותר היא כמובן, להגיע להסכם גם בנושא משמורת הקטינים והסדרי הראיה. ההסכם טעון אישור של בית המשפט/בית הדין. אולם, מקום בו בית המשפט /בית הדין יתרשם כי ההסכם אינו לטובת הקטינים (לדוגמא: אם הקטינים עלולים להיות בסיכון אצל ההורה המשמורן, או אם אחד ההורים ויתר על משמורת ו/או על הסדרי הראיה רק לצורך הגט), הוא עלול שלא לאשר אותו.
 

ב. חזקת הגיל הרך. 

סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב – 1962 קובע כי כל עוד אין סיבות חזקות נגד (כגון בעיות מסוגלות הורית קשות), כי אז, האם היא זו שצריכה באופן בסיסי לקבל משמורת על הקטינים, לפחות עד הגיעם לגיל שש.
מדובר בחזקה שניתנת לסתירה וכפופה להחלטה ושיקול דעת של בית המשפט/בית הדין.
ההנחה הינה, כי ילד עד גיל 6 זקוק להשגחה וטיפול צמודים, ולאם יש יותר זמן להקדיש לו.
 

ג. עקרון טובת הילד.

עקרון טובת הילד הוא העיקרון המנחה את בתי המשפט/בתי הדין בקבלת החלטה מי יהיה ההורה המשמורן. 
בתי המשפט ובתי הדין, בהחלט עשויים להתחשב ברצונו של הילד, במידה והוא מסוגל להביע את דעתו. בית המשפט יבדוק האם הילד מבוגר נפשית דיו כדי להביע את דעתו. 
בית המשפט יבדוק, האם הילד אינו מוסת על ידי מי מההורים.
בית המשפט עשוי להזמין את הילד ללשכתו, ללא נוכחות ההורים, ולהתרשם ממנו, לפני קבלת ההחלטה.
 

ד. תסקיר פקידת סעד.

אחד הכלים החשובים ביותר המשמשים את בתי המשפט ובתי הדין הרבניים לפני מתן החלטתם בנוגע למשמורת הילדים, הינו תסקיר פקידת סעד הנערך על ידי פקידת סעד, שהינה עובדת סוציאלית שמונתה על ידי בית המשפט לענייני משפחה, או בית הדין הרבני. 
כיוון שבית המשפט/בית הדין לא יכול להיכנס לכל בית ולבדוק לעומק את המשפחה ו/או את שאלת המשמורת, פקידי הסעד למעשה הם הזרוע הארוכה של בית המשפט/בית הדין בעניין זה.
התסקיר בדרך כלל מפרט על המשפחה, מתאר את היחסים בין ההורים, בינם לבין עצמם ובינם לבין הילדים. מתאר את הבעיות, ככל שיש כאלה וממליץ המלצות לגבי מי יהיה ההורה המשמורן ומהם הסדרי הראיה המוצעים להורה האחר.
 

ה. מסוגלות הורית.

במקרה בו כל אחד מההורים תובע להיות ההורה המשמורן, וכאשר אין הסכמה לגבי המלצות פקידת הסעד בתסקיר, ההורים מופנים למבחני מסוגלות הורית.
מטרת הבדיקה היא לבצע הערכה של כישורי ההורות של כל אחד מן ההורים ולהעריך את רמת יכולתם להבין את צרכי הילדים ואת רמת יכולתם להתמודד עם קשיים בגידולם, תוך הסתמכות על עקרון טובת הילד.
מבחנים אלו, שנערכים על ידי סוציולוגים ופסיכולוגים, נועדו לקבוע מי מההורים מתאים וראוי יותר לקבל משמורת על הילדים. 
מבחני מסוגלות הורית כוללים בדיקות פסיכולוגיות, תצפיות על ההורים ובדיקות אישיות של כל אחד מההורים.
בדיקת מסוגלות הורית הינה חוות דעת מומחה לכל דבר ועניין.
 

משמורת משותפת


בשנים האחרונות, בתי המשפט אישרו מקרים רבים של "משמורת משותפת", בה ההורים חולקים באופן כמעט שווה את הזמן בו הקטינים שוהים במחיצתם.
משמורת משותפת יכולה להיות באופן בו הקטינים ישהו שבוע ימים עם האם ושבוע עם האב, או יום עם האם ויום עם האב, או כל צורה אחרת, אשר בה הקטינים מחלקים באופן שווה, או כמעט שווה, את זמנם אצל כל אחד מההורים.
כדי שאפשר יהיה לקיים משמורת משותפת, יש צורך בתקשורת טובה של ההורים זה עם זה ושיתוף פעולה של ההורים.

למרות שנקבעת "משמורת משותפת", על פי רוב האב חב במזונות הקטינים, אם כי בסכום נמוך יותר ממצב בו המשמורת המלאה נקבעת בידי האם.
 

מהם סדרי ראיה, ומי קובע אותם?

 

הסדרי ראיה הם ימים ושעות בהם זכאי ההורה - הלא משמורן - להתראות עם ילדיו.
הדרך הטובה ביותר לגבש הסדרי ראיה היא באמצעות הסכם, אליו מגיעים ההורים.
ההורים יכולים להסכים על הסדרי ראיה באמצע שבוע (ללא לינה, או עם לינה), כל סוף שבוע שני, מחצית חופשות וחגים, או כל הסדר אחר המקובל עליהם.
מקום בו הצדדים לא ישכילו לגבש הסכם, העניין ייקבע על ידי בית המשפט /בית הדין.
אם ישנו סיכון למפגשים של ההורה עם הילד, סביר להניח שהמפגשים יתקיימו במרכז הקשר, בפיקוח.