אלימות במשפחה כעילה לגירושין

 

אלימות בחברה מלווה את האדם מאז בריאתו, כך גם אלימות במשפחה, שהינה אחד הנגעים החברתיים הקשים ביותר עמם נאלצת להתמודד החברה המודרנית.

אלימות במשפחה כעילה לגירושין

6 לנובמבר

אלימות במשפחה היא כלפי כלל חברי המשפחה והיא טומנת בחובה סכנה גדולה.

 

בישראל, כמו גם במקומות רבים אחרים בעולם, מתרחשים מידי שנה אלפי מקרים של אלימות במסגרת התא המשפחתי.

 

ברוב המכריע של המקרים, מכוונת האלימות מצד הגברים נגד נשותיהם, אך ישנם גם מקרים רבים של אלימות נגד ילדים, שגם היא אלימות כלפי נשים, באמצעות פגיעה בילדים, כמו גם אלימות של נשים כנגד בעליהן.

 

אלימות במשפחה אינה תופעה האופיינית דווקא למגזר מסוים או לשכבה מסוימת באוכלוסייה, אלא היא קיימת בקרב משפחות מכל השכבות הסוציו אקונומיות.

 

אלימות של בעלים כלפי נשותיהם הינה תופעה נפוצה וחמורה, הן בישראל והן בעולם כולו.

 

כיום, ברחבי הארץ, ישנם 13 מקלטים לנשים מוכות, שנאלצו לברוח מהתופת בה חיו עם בעל אלים, ממנו סבלו אלימות על שלל גווניה וסוגיה.

 

ביחס לכל אישה שמגישה תלונה על אלימות מצד בעלה, ישנן לפחות תשע או עשר נשים אחרות שאינן מתלוננות. במהלך שנת 2013 נפתחו כ-15,000 תיקים של תלונות נשים על אלימות במשפחה ובהם הוגשו כתבי אישום ב- 27% מהמקרים – יותר מ- 4,000 במספר.

 

הקושי שבהתמודדות מערכת המשפט עם תופעת האלימות במשפחה, לא נובע רק מהיקפה הנרחב של התופעה ומהנתח הנכבד שהיא תופסת מכלל מקרי האלימות המתרחשים בחברה, אלא ניתן להצביע לפחות על שני גורמים נוספים המקשים על המאבק המשפטי בתופעה:

 

א. במקרים רבים קיים "קשר של שתיקה" סביב מקרי האלימות במשפחה.

    הדבר נובע מכמה סיבות אפשריות:

  1. האישה, כקורבן האלימות עלולה לחשוש כי דיווח של מעשה האלימות, יחשוף אותה לתגובה אלימה עוד יותר מצד בעלה האלים.

  2. לעיתים האישה כקורבן אלימות מעריכה כי המחיר הכרוך בפגיעה בשלמות המשפחה, כתוצאה מעירוב רשויות שלטוניות בסכסוך המשפחתי, והבושה שתחוש כתוצאה מהחשיפה הפומבית של מקרי האלימות, עולים על התועלת שבמיצוי הסיכוי (אשר אינו בהכרח גבוה) כיוון שהתערבות הרשויות תוביל להפסקת מעשי האלימות מצד בעלה.

  3. ישנם מקרים בהם האישה המוכה רואה באלימות המשפחה (ובעיקר כאשר זו מתקיימת לאורך זמן) מעין "גזרת גורל" שיש להשלים עמה – ראייה הנובעת לעיתים תכופות מתפיסה מעוותת באשר למודל היחסים הראוי בין חברי התא המשפחתי ובין האישה לבין הבעל. 

 

 

ב. בעיה שנייה, קונספטואלית באופייה, קשורה לתפיסה של תפקיד המשפט במסגרת החברה הכללית ובמסגרת התא המשפחתי. 

על פי התפיסה הדומיננטית בעבר, התא המשפחתי והאינטראקציה בין חבריו שייכים ל"עולם הפרטי" של בני האדם, בעוד שמערכת היחסים בין הפרט לפרטים אחרים, שאינם חלק מהתא המשפחתי ולחברה בכללותה, שייכים "לעולמם הציבורי" של בני האדם.

 

אמנם, רבות מהנשים המוכות חורקות שיניים ומעדיפות להישאר עם בעליהן האלים. אולם, נשים מוכות לא מעטות מעדיפות לנהל הליך גירושין, כואב ומתיש ככל שיהיה, על מנת לזכות בגט מהבעל האלים, מאחר והן מסרבות להמשיך ולחיות עוד חיי תופת עם בעל מכה ואלים.

 

כדי לתבוע גט, על האישה להגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי, באזור מגוריה.

 

בישראל, ישנן שתי ערכאות אשר נאלצות לחיות בצוותא ולדון בעניינים הקשורים למשפחה: בית המשפט לענייני משפחה ובית הדין הרבני.

 

לבתי הדין הרבניים נתונה סמכות מקבילה לזו של בתי המשפט לענייני משפחה בנושאי פסיקת מזונות – ילדים ואישה, החזקת ילדים, הסדרי ראיה, אפוטרופסות וחלוקת רכוש.

 

לעומת זאת, בישראל, ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, אזרחי המדינה או תושביה, הינם בשיפוטם הייחודי של בתי הדין הרבניים. על פי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג - 1953. בני זוג, יהודים, בישראל המבקשים להתגרש כדין, נזקקים לסידור גט בבית דין רבני, מאחר שלבית הדין הרבני הסמכות הבלעדית לעניין זה ולמעשה לבית הדין הרבני מונופול בעניין.

 

ישנו גם הבדל מהותי בין פעולת הגירושין על פי הדין היהודי ובין פעולת הגירושין בשיטות משפט שנהוגים בהן גירושין אזרחיים.

 

בדין היהודי, הגירושין הם אקט פרטי בין הבעל לבין אשתוהבעל צריך לתת את הגט והאישה צריכה לקבל אותו.

 

אין לבית הדין תפקיד מהותי בביצוע הגירושין ופסק דין שהוא נותן, בעקבות תביעת הגירושין אינו יוצר את ההפרדה בין הבעל לבין האישה. במצב זה האישה תלויה ברצון בעלה וכל זמן שהוא אינו מסכים לגרש אותה – לא ניתן לבצע את הגירושין. מצב זה מקנה כח רב לגבר ומביא לידי כך שנשים רבות מסורבות גט לא יכולות להמשיך בחייהן.

 

הכלל הוא: "שלא יגרש האיש אלא ברצונו" מופיע בראש רשימת עשרת הדברים שהם עיקר הגירושין, כלשון הרמב"ם.

 

בגירושין אזרחיים בהתאם לשיטות משפט אחרות, לעומת זאת, אין הבעל והאישה נדרשים למעשה כלשהו ופעולת הגירושין מתבצעת מכוחו של פסק דין לגירושין, כאשר בית המשפט מכריז על גירושיהם של בני הזוג והגירושין חלים מיד עם הינתן פסק הדין לגירושין.

 

בגירושין אזרחיים, שבהם אין כל צורך בהבעת רצונם של בני הזוג ובית המשפט מחליט בעצמו אם אין סיכוי להמשך הנישואין, אין בעיה של מסורבות גט, מפני שאין האישה התובעת גירושין תלויה ברצון הבעל, אלא בהחלטת בית המשפט.

 

הבדל מהותי זה בין הדין היהודי לבין גירושין אזרחיים, עומד ביסוד בעייתן של נשים יהודיות בישראל הרוצות להתגרש מבעליהן, כאשר הבעל מסרב ליתן להן גט, או מתנה את הגט בתנאים קשים ולא הגיוניים, גם אם הן חוו אלימות מצידו, על שלל גווניה, סוגיה ועוצמותיה.

 

המשמעות של הדרישה לרצון חופשי של הבעל ליתן לאשתו גט, אין משמעותה שלעולם לא ניתן יהיה לכפות עליו לגרש את אשתו. ישנם תנאים הקבועים בהלכה המאפשרים לבית הדין הרבני לכפות על בעל לגרש את אשתו. כפיה שיוצרת רצון.

 

גט כפוי הוא גט כשר ובלבד שהכפייה נעשתה "בישראל" – דהיינו בבית דין יהודי.

כפיה של גט שלא פוסלת את הגט פירושה שהיא נעשית על פי דין, דהיינו שהדין מתיר לעשותה.

 

 אלימות כנגד נשים, היא בעיה ומציאות חברתית קשה.

 

לעיתים בתי הדין הרבניים מתייחסים בגישה סלחנית לאלימות של בעל כלפי אשתו והם רואים אותה כהתנהגות לא נורמטיבית המתבצעת במסגרת התא המשפחתי. לעומת זאת אלימות בין פרטים שאינם בני משפחה (כגון טרור, בריונות או קטטות במקומות ציבוריים) נתפסים כנגע חברתי שיש להילחם בו בכל האמצעים המשפטיים.

 

כך שאלימות במשפחה, להבדיל מכל סוג אחר של אלימות, לא נתפסת כראויה להתייחסות מיוחדת.

 

גם החוק הפלילי והאזרחי כאחד, לא ייחדו לאלימות מקום משלה.

 

כאשר אישה מגישה תביעת גירושין כנגד בעלה לבית הדין הרבני, עליה להוכיח עילה שבגינה היא תובעת את הגט, במידה ובעלה לא מסכים ליתן לה גט.

כאשר מוגשת לבית הדין תביעת גירושין של אחד מבני הזוג כלפי משנהו, בהעדר הסכמה בין צדדים, הרי שפתוחות בפני בית הדין ארבע אפשרויות:

 

  1. לדחות את תביעת הגירושין – ובכך לקבוע שהצדדים ימשיכו להתדיין בינם לבין עצמם, עד שאחד מהם יוותר.

  2. לקבוע שעל הצדדים להתגרש ובלשון בית הדין "לצוות לגרש".

  3. לחייב את בן הזוג, סרבן הגט, לתת או לקבל גט.

  4. לכפות מתן גט על אחד מבני הזוג.

  5.  

שתי האפשרויות האמצעיות – של מצווה לגרש וחיוב בגט– הן בעיקרון החלטות מוסריות וספק אם הן היו יעילות לחולל גירושין, כאשר אחד מהצדדים התנגד לכך.

 

לעומת זאת, כאשר מדובר בכפיית הגט באמצעות מאסרו של הבעל, עשוי הדבר להותיר את רישומו על הבעל ולפלס את הדרך לגירושין.

 

בבתי הדין הרבניים מגוון גישות שונות, כפועל יוצא של גישות חכמי ישראל.

 

לפיכך, ניצבים בתי הדין הרבניים בפני קונפליקט חמור כשהם נתקלים בתופעה של בעל אלים, שכן נקיטת אמצעי כפייה אינה מקובלת על כלל הפוסקים.

 

כך שאין אחידות כלל וכלל בעניין זה בבית הדין.

 

קיים חשש כי קפיצת מדרגה של "חיוב למתן גט" ל"כפייה למתן גט", כאשר ליבו של הבעל אינו שלם עימו לעשות כן, תביא לפסילת הגט, בבחינת "גט מעושה" (גט שניתן על ידי הבעל שלא מרצונו החופשי לגרש את אשתו, אלא כדי להסיר מעליו אמצעי לחץ וענישה שונים שהופעלו עליו).

 

מאידך, לא ניתן לחייב את האישה להמשיך ולחיות עם בעל מכה.

 

על פי התלמוד, רק "גט המעושה (=הכפוי) כדין – כשר". כלומר, רק כאשר לכפייה בסיס בדין, היא מותרת והגט כשר.

 

אולם, בין העילות שכפייה מותרת בהן הנזכרות בתלמוד, נפקד מקומה של אלימות הבעל כלפי אשתו.

 

למעשה אין בתלמוד כל דיון בשאלת זכותה של האישה שבעלה התעלל בה, לדרוש שיחייבו את בעלה ליתן לה גט.

 

לעומת זאת, עצם החיוב של הבעל האלים ליתן גט לאשתו ולפרוע את כתובתה מוסכם על דעת רבים מהפוסקים.

 

הדעה לפיה ניתן לכפות גט על בעל אלים, הובעה על ידי הרמ"א בהגהותיו לשולחן ערוך:

 

"יש אומרים שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרין בו תחילה פעם אחת או שתיים, כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם, ומעשה גויים הוא".

 

לעומת זאת, רבי יוסף קארו כתב בחיבורו "בית יוסף" כי:

 

"אין לסמוך על דברי ספר אגודה רבינו שמחה ואור זרוע לכפות להוציא על דבריהם, כיוון שלא נזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים".

 

הרמ"א השיב לטענה זו בחיבורו "דרכי משה":

 

ש"כדאי הם הגאונים לסמוך עליהם, כל שכן שהרמב"ן (= רשב"א) ומהר"ם הסכימו בתשובותיהם בעניין הכאת אשתו, והביאו ראיות ברורות לדבריהם, גם הסברא מסכמת עימהם, ומה שלא הוזכרו בדברי הפוסקים, אפשר לומר שהיה פשוט בעיניהם, וקל וחומר הוא.... ".

 

אמנם בסיום דבריו כותב הרמ"א כי עדיף להימנע מכפייה על הגט עצמו, אלא לכפותו באמצעות סנקציות שונות שלא להכות את אשתו, אולם בהגהותיו לשולחן ערוך הביא הרמ"א להלכה, את הדעה שכופים גט על בעל המכה את אשתו.

 

עד לחקיקת "חוק בתי הדין הרבניים (קיום של פסקי דין של גירושין), תשנ"ה – 1995",  דחיית תביעת הגירושין או קביעה "שעל הצדדים להתגרש", אפשרויות א' ו-ב' לעיל, היוו החלטות מוסריות בלבד והן לא היו יעילות לחולל גירושין, כאשר אחד הצדדים התנגד לכך.

 

אולם מאז חקיקת החוק, כאשר מחליט בית הדין כי הוא מחייב בגירושין, עשויה הטלת סנקציות על סרבן הגט, להיות אפקטיבית לחולל גט, אך לא מדובר בכפייה ישירה.

 

לבתי הדין הרבניים בישראל יש כיום סמכויות ברוח "הרחקות דרבנו תם", וזאת מכוח חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין לגירושין), התשנ"ה-1995.

 

על פי החוק, יש לבית הדין הרבני סמכות להוציא צווי הגבלה נגד בעל שניתן נגדו פסק דין לגירושין (ואין זה משנה אם פסק הדין כתוב בלשון חיוב או בלשון כפייה או בלשון אחרת, קלה יותר), והבעל מסרב לקיימו.

 

בין ההגבלות שבסמכותו של בית הדין להטיל: שלילת רישיון נהיגה, שלילת רישיון אחר על פי חוק, מניעת אפשרות לבצע פעולות בנקאיות ועוד.

 

כמו כן מוסמך בית הדין לשלוח בעל סרבן גט עד שיסכים לתת גט לאשתו.

 

מגמת המחוקק הייתה לספק לבית הדין הרבני את מירבהאמצעים והכלים שיש בכוחם כדי להניע את הבעל לתת גט לאשתו.

 

ההסתייגויות שהועלו בשעתו נגד הפגיעה של החוק בזכויות יסוד של האדם, כגון חופש התנועה וחופש העיסוק, נדחו, משום שהמפתח לסילוקן נמצא בידי הבעל עצמו, אם יואיל לפטור את אשתו בגט.